"מה אילן אתה טס לשוויץ? בפרויקט של האוניברסיטה? שוברים את הקרח? אה זה הזה של היהודים וערבים לא? משהו של שמאלנים כזה נכון? מהפורומים האלה שבהם הערבים מטיחים בכם שאתם כובשים ואתם אומרים להם שהם צודקים?..."
אני שונא להסביר דברים לאנשים. תמיד שנאתי, להסביר מה אני לומד (מקרא, "מה אתה דתי? מה עושים עם זה אח"כ?..."), באיזה תפקיד שירתי או היכן עשיתי שנת שירות. כשסיפרתי למכריי על השתתפותי בפרויקט הזה, התגובות היו מונוטוניות מתמיד: יש ערבים, יש יהודים שמאלנים, וביחד מדברים על "הסכסוך". האמת היא, שמקוצר המידע והידיעה למה לצפות, כך גם אני חשבתי. לא יכולתי לפגוע רחוק יותר מהאמת.
יומיים לפני הנסיעה, ההרגשה המרכזית שלי היא של כיף ענק, על שיוצא לי לעשות טיול בנופי המון-בלאן האגדיים, עם אנשים שאני יודע מניסיון של ארבעה טיולים, שנעים לי בחברתם, ושאני מרגיש עמם חופשי להיות עצמי, אולי יותר מבכל מסגרת אחרת שבה השתתפתי עד היום. תחושה זו היא תוצאה של חוויה חיובית מהטיולים הנהדרים שעשינו יחד בארצנו הצחיחה והיפה, אך גם של החומר האנושי המשובח, שמורכב מיהודים ומערבים שהשכילו, ביחד, ליצור קבוצה מגובשת, עד כדי כך שעולה השאלה: איפה הקרח שאנחנו אמורים לשבור?
יש קרח. יש כאן סטודנטים, צעירים שאוהבים לטייל, לצחוק וליהנות, שחציים יהודים וחציים ערבים. היכן השוני? השוני נמצא באותו התחום שבו עוסקים הכי פחות, כי כבני אדם, כיחידים, הערבים והיהודים שאיתי במשלחת מעניינים ומסקרנים הרבה יותר. יוצא שאותו הקרח, הסכסוך, שהוא הנושא הראשון שקופץ לראשו של כל אחד ממכריי ששומע על הנסיעה שלי, מתגמד לעומת היחסים הבינאישיים שהלכו והתרקמו בין חבריי הקבוצה. החציצה הלאומית כמעט שלא הורגשה. יש רצון וסקרנות לדון גם בנושאים ה"רציניים", אלא שהדיונים האלו, אלו שהיו ואלו שעוד יבואו, לא היו דומים למה שחבריי ציפו, ולא דמו למה שאנחנו מורגלים בו. אולי הסיבה לכך היא שיש לנו, כאנשים, דברים אחרים לענות בהם, דברים שלא יוצרים פירוד וחשדנות, אלא קירבה, אחווה וכיף גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה